<h1>רבינו ירוחם נכ"ו ח"א</h1>
<h2>דף ח:</h2>
מעוברת משניכר עוברה דהיינו מג' חדשים ולמעלה לעיבורה אינה קובעת וסת ואינה חוששת לוסת' הראשון לפרוש ממנה עונה וכן מניקה כל כ"ד חדש משעת לידתה ואפי' גמלתו או מת הבן היונק. עברו ימי עבור' או מניקה שעברו ימי הנקת' חוששו' לוסתן הראשון שהיה להם קודם העבור או קודם ההנקה פשוט בנדה ובכמה דוכתי. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שלא הביאה סימנים היא קובעת וסת כשאר הנשים ויש לחוש לוסתן אבל זקנה שעברו עליה ג' עונות משהזקינה ולא ראתה אין לחוש לוסתה הראשון וזקנה היא שקורין אותה אימא מחמת זקנותה ואינה מקפדת פשוט בנדה.
<h2>דף טו:</h2>
כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ולפיכך הבא מן הדרך והניחה בחזקת טהרה אפילו עבר זמן וסתה מחשב ימי וסתה ומחשב כדי שתטהר ובא עליה דספק ספקא הוא שמא ראתה שמא לא ראתה ואם תימצי לו' ראתה אימור טבלה דוסתו' דרבנן כמו שכתבתי. אבל ודאי ראתה מי יאמר דטבלה אין ספק מוציא מידי ודאי ואסור עד שידע שטבלה וכן אם הניחה בחזקת טומאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר טהורה אני כך פשוט בנדה.
<h2>דף יט.</h2>
חמשה מראות יש בדמים לפי מה שאמרו חכמים במסכת נדה ובזמן הזה אין אנו בקיאים במראות הדמים ואין לטהר שום דם שנוטה למראה אודם זולתי לבן וירוק כמראה זהב כך הסכימו הפוסקי'.
<h2>דף כא:</h2>
הרואה דם בשפופרת ולא נגע בבשרה טהורה וכן בחתיכה שיוצאה מן המקור לבית החיצון ואפילו פילאי פילויי ונגע בבשרה טהורה בנדה. וכן פיר' רבינו שמשון מקוצי שאין דרכה של אשה לראו' דם בחתיכה וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות טהורה אף על גב דהוי דם וגם נוגע בבשרה וכן עשה הוא מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות של בשר היה נופל לה בבית החיצון ולא היתה פוסקת מלראות כל זמן שאותה חתיכה בבית החיצון וטהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך. כל הנשים מיד שיצא הדם לבית החיצון דהיינו מקום שהאבר דש היא טמאה פשוט בנדה [מ"א ע"ב].
<h2>דף נט:</h2>
האשה שהשתינה מים בספל ומצאה בהן דם אם יושבת טהורה ואפילו שותתת ואם עמדה מזנקת טהור' שותתת טמא'. ואיש ואשה שהשתינו בו שניהם ונמצא בו דם תולין אותו להקל וטהורה פשוט בנדה וכן נראה סברת התו' וכן כתב הרא"ש. אבל שאר הפוסקים כתבו דבין יושבת בין עומדת בין מזנקת בין שותתת טהורה בין יושבת על שפת הספל ומזנקת בתו' הספל בין נמצא על הספל בין בתוך הספל בין בכל ענין טהורה וכן כתב הרשב"א וכן הרמב"ם שאפילו הרגישה גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו שאין מי רגלים מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלוחלת או בכוליא עד כאן וכן נראה עקר.
<h2>דף סג.</h2>
יש וסתות שאין להם זמן קבוע רוצה לומר יום קבוע אלא כשהאשה מפהקת ומתעטשת מפהקת כמו אדם שפושט איבריו או שפותח פיו דרך עצלות הם שנוי הגוף וכן אם חוששת בפי כרסה או בשפולי מעיה. ומפהקת פירש בערוך שמוציאה קול בגרונ' מתוך שאכלה מאכל כבד. והוחזקה באלו הסימנים לראות דם והו' סימן להתעוררות עקירת הדם אם קבעה לה שלשה פעמים הרי זה וסת ודיה שעת' ואין צריך לפרוש הימנה עונה וכן אשה אבריה כבדים עליה וכן אם אכלה שום או בצל או כססה פלפלין וראתה צמרירותא אוחזין אותה וכן כל כיוצא בזה. יש וסת דגופה לזמן ידוע כגון מראש חדש לראש חדש או מעשרים יום לעשרים יום בשלשה פעמים קבעה לה וסת וצריכה לפרוש עונה ואם יש לה שניהם הפיהוק והזמן ידוע אינה חוששת אלא לשניהם יחד ואם הגיע הזמן ולא פיהקא או פיהקא בלא הגעת זמן אינה טמאה ואפילו לא בדקה הרי היא בחזקת טהור'. וכן הוסת אינו נעק' עד שתפהק ג"פ באותו זמן ולא תרא'. וכן כשיגיע יום הידוע בפיהוק צריכה לפרוש מבעלה כל העונה מאחר שיש לו יום ידוע כדין וסת ל' יום לחוד, אבל וסת של פיהוק בלא זמן אינה צריכה לפרוש מבעלה אלא בשעת הפיהוק ובשעת הפיהוק אסורה עד שתבדוק עצמה כך פשוט בנדה. וכתב הראב"ד ואם פיהקא בר"ח וראתה וכן בר"ח וראתה ואחר כך פיהקה שלא בראש חדש וראתה הוברר הדבר שהפיהוק גור' ולא ראש חדש וכן אם פיהקה בראש חדש לבד וראתה ובראש חדש השלישי ראתה בלא פיהוק הוברר הדבר שר"ח גורם ולא הפיהוק. אבל אם פיהקה בר"ח וראתה ופיהקה בכ"ט לחדש השלישי ולא ראתה ולמחר בר"ח ראתה בלא פיהוק קבע' לה וסת לפיהוק בר"ח והא דלא חזיא כי פיהקה אמש משום דאכתי לא הגיע זמן הפיהוק. ואם פיהקה בר"ח וראתה בר"ח וראתה ושוב פיהקה בסוף החדש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק ואם בדקה ולא ראתה אינה חוששת שוב לפיהוק גריד' אבל עדין חוששת לר"ח שמא תקבע וסת לראשי חדשי'. ואם פיהקה וראתה ופיהקה וראתה ושוב פיהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק גרידא אבל צריכ' לחוש שמא תקבע לה וסת. פיהו' לעתי' ידועות כגון אם היה בין פיהוק ראשון לשני שלשים יום ובין שני לשלישי עשרים יום לכשתגיע ליום שלשים חוששת שמא תקבע לה וסת לפיהוק מל' לשלשי' ע"כ מיסו' הראב"ד.
<h2>דף סג:</h2>
והזרתם את בני ישראל מטומאת' וגו' אזהרה לבני ישר' שיפרשו מנשותיהם עונה אחת רוצה לומר יום או לילה סמוך לוסתן רוצה לומר סמוך לאותו עת שרגילה לראות בו נדתה הנקרא בלשון חז"ל וסת וזאת העונה רוצה לומר אותה עונה עצמה לא עונה אחת קודם הוסת אלא אותה עונה עצמה שיש לה לבא הוסת כגון אם רגילה לראו' ביום כשיגיע אותו היום שיש לה לראות ולבא עת נדתה יפרוש ממנה כל אותו היום בין רגילה לראות בתחלת היום בין בסוף היום ובתחלת הלילה מיד ישמש או בסוף הלילה כי אין צרי' לפרוש כי אם אותו היום וכן אם רגילה לראות ולבא זמן וסתה בלילה בין בתחלת הלילה בין בסוף הלילה יפרוש ממנ' כל אותה הלילה וביו' מותר לשמש בסוף היום קודם הלילה וכן אחר שיעבור הלילה לאור הבוקר פשוט בשבועות ונדה. וסתות דרבנן ולפיכך אם לא בדקה בשעת הוסת ואחר כך בדקה ומצאה טהור טהור ולא אמרינן בודאי בזמנו בא וראתה פשוט בנדה [ט"ו ע"א] ועוד הקלו בו שאינו אסור העונה שפורש ממנה אלא בתשמיש ולא בשא' קרבות בשר וכן מותר ליוצא לדרך לפקוד את אשתו אפילו בשעת וסתה רוצה לומר באותה עונה ואפילו לשמש ויש אומרים כי לא הרשו ליוצא לדרך תשמיש אלא דברי רצוי ודברי הרגל וראשון עקר וכן כתב הרשב"א.
לעולם וסת הקבוע חוששת לו עד שתעקר ממנה ג"פ. ווסת שאינו קבוע כיון דנעקר פעם אחת אינה חוששת לו וכן מוכח בנדה בכמה דוכתי. היתה רגילה לראות עם הנץ החמה רוצה לומר שרגילה לראות בסוף הלילה אסורה כל הלילה ומותרת ביום וכן פשוט בנדה וכתב הראב"ד אם רגילה לראות בהנץ החמה ואינה יודעת בטוב אם קודם הנץ החמה או לאחר הנץ החמה יש מחמירין ואוסרים כל הלילה וכל היום ויש אומרים כיון דווסתות דרבנן סמוך לווסתה הוה לי[ה] ספקא דרבנן ולקולא ולא חיישא אלא ליום שהוא ודאי בימי נדתה וכן כתב הוא לקולא. ואם רגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה יש אומרים שאסורה בלילה וביום משום דבההיא שעתא כלה שעת הווסת היא ויש אומרים דבתר תחלת הווסת אזלינן ואינה אסורה אלא בלילה ואם בדקה קודם הנץ החמ' ולא ראתה כל אותה שעה אסורה וכל היום מותר' לפי שעיקר הווס' בתחלתו והכריע הראב"ד כסברא אחרונה. היתה רגילה לראות מיום כ' ליום כ' מו' שעו' לו' שעות הגיע יום כ' אסור' לשמש כל ששה שעות עברו ו' שעות ולא ראתה אסורה לשמש כל היום כלו רוצה לומר [עונה כמו שכתבתי]. היתה רגילה לראות יום ט"ו ושינת[ה] ליום כ' זה וזה אסורה עונה כמו שכתבתי שינת[ה] ב' פעמים ליום כ' זה וזה אסורה שינת[ה] ג"פ ליום כ' הותר יום ט"ו וקבעה לה יום כ' שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענו ג"פ ואינה נעקרת ממנו עד שתעקר ג"פ כמו שכתבתי פשוט בנדה.
<h2>דף סד.</h2>
וסת הדילוג כיצד ראתה ביום ט"ו בתשרי וביום י"ו במרחשון וביום י"ז בכסליו רב אמ' קבעה לה וסת לדילוג ואסורה י"ח בטבת וי"ט בשבט וכ' באדר וכן לעולם פירו' ואין מדקדקין בזה בין חדש מלא לחסר. וכן אם קבעה לדילוג חלילה כיצד אם ראתה בט"ו בתשרי ובי"ו במרחשון ובי"ז בכסליו וכסדר הזה בטבת ובשבט ובאדר וכסדר הזה בניסן ובאייר ובסיון קבעה לה וסת לדילוג חלילה ולעולם אסורה ט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחדש זה וכן לעולם ושמואל אמר דלא קבעה לה וסת בענין זה עד שתשלים בדילוג רוצה לומר עד ד' ראיות כי הראיה הראשונה אין לחשוב אותה כי לא דלגה כך פשוט בנדה ובקמא ויש מי שפסק כרב וכן פר"ח והראב"ד, ויש מי שפסק כשמואל וכן כתב הרמב"ם והרמב"ן ולדברי הכל אם היה לה וסת קודם שתתחיל לדלג ושינתה וראתה בדילוג ג"פ קבעה לה וסת לדילוג וגם שמואל הודה בזה שאפילו הראי' הראשונ' כשהתחילה לשנות דילגה ואם סרגה בחדש הג' דברי הכל אין זה וסת קבוע כמו שראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסליו ואם דילגה ב"פ אינה חוששת לדילוג שאין זה כשאר וסתות שאמרנו שחוששת שבזה רוצה לומר בוסת הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו ואם אשה מדלגת וסת אחת פעמיים או ג"פ ואינה רואה בנתים לזמן א' וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת בכך עד שתקבע לה וסת אחר כך מוכח. אשה שנמשך זמן וסתה שני ימים או שלשה ולא ראתה ביום וסתה (ו)יש אומרים שהולכים אחר התחלת הוסת וכשעבר עונת הוס' ולא ראתה אינה צריכ' לחוש יותר. ויש אומרים שכל זמן משך ראייתה חשוב הכל כעונה אחת וצריכה לפרוש מבעלה כ"כ כיצד היתה רגילה להיו' שופעת שני ימים תפרוש שני ימים ואם שלשה תפרוש שלשה מבעלה וזו היא סבר' הראב"ד. וראשון נראה עקר וכן כתבו רוב הפוסקים וכן כתב הרז"ה והרא"ש.
אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו שלשה פעמים פירוש שתראה בשלשה פעמים בזמן ידוע בכל פעם זה כמו זה והוא וסת קבוע. ואינו נעקר אלא בג"פ. ואם לא בא בזמנו ושינה יומו פעם אח' חוששת שמא רוצה לשנות הוסת הראשון ותפרוש מבעלה פעם אחרת כשיגיע יום כזה ששינה בו דחיישינן שמא רוצה לעקור הוסת הראשון ולקבוע לה כזה פשוט בנדה ובכמה דוכתי. ובזמן הזה אין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כי בכל עת ובכל זמן היא קובעת וסת כי בנות ישראל החמירו על עצמן וכן הורו גדולי המורי'.
